פסק-דין בתיק ת"א 2582-06

1.                  התובע, יליד 10.11.1948, נפגע בתאונת דרכים, שאירעה ביום 26.9.2005. הנתבעת היא מבטחת הרכב שבו השתמש. אין מחלוקת בשאלת החבות אלא בשאלת הנזק.

הנכות הרפואית

2.                  לבדיקת התובע מונו שלושה מומחים רפואיים: פרופ' א' פינסטרבוש בתחום האורטופדיה,  ד"ר א' הרמתי בתחום רפואת השיניים וד"ר ו' פיינשטיין בתחום הפסיכיאטריה.

3.                  פרופ' פינסטרבוש קבע לתובע נכות של 20% בשל הפגיעה באגן והגבלה בתנועת הירך  ו- 5% בשל הפגיעה בשורש כף יד שמאל. הוא קבע אי כושר מיום התאונה ועד לחודש פברואר 2006.

4.                  ד"ר הרמתי לא מצאה בבדיקתה הגבלה בפתיחת הפה או בתנועת הלסת לצדדים. הוא מציינת כי הפגיעה בתאונה הביאה לצורך מיידית בעקירת שן 22, בתותבת חלקית זמנית וכן כי בשל כך שנעקרה נותרו שיניים 13 ו- 23 ללא תמיכה וגם אותן היה צריך לעקור. עלותו של השחזור היא 4,200 ש"ח (כפי שעולה מהקבלה שהגיש לה התובע). הטיפול העתידי הדרוש אינו קשור לתאונה.

5.                  ד"ר ולדיסלב פיינשטיין המומחה בתחום הפסיכיאטריה נתן בעניינו של התובע שתי חוות דעת: בראשונה מיום 23.3.08 הוא מצא כי קיימת נכות נפשית קלה יחסית הנקשרת לתאונה. הוא קבע נכות זמנית של 20% בחצי השנה הראשונה שלאחר התאונה ולאחריה נכות זמנית של 10% למשך ששה חודשים נוספים. בשנה השניה הנכות להערכתו עומדת על 10% והוא צפה כי בחלוף חמש שנים לאחר מכן צפויה הטבה ולכן הציע לקבוע את הנכות הזו עד לתום תקופה של חמש שנים. הוא המליץ על כך שהתובע יבצע טיפול פסיכותרפויטי ומעקב תרופתי קבוע במשך שנה בתדירות של פעם בשבוע בעלות של 350 ש"ח לשעה - למשך 40 שבועות בשנה ובסך הכל סכום שנתי של 14,000 ש"ח. הוא כתב בסיום חוות דעתו כי 'אין מגבלות תפקודיות של התובע'.

6.                  בתשובותיו לשאלות ההבהרה מיום 21.6.09 הבהיר המומחה כי אפשר לקבל את הטיפול במסגרת קופת חולים או בתחנות לבריאות הנפש אך ככל שלא ניתן לעשות כן במסגרת ציבורית ניתן לפנות לטיפול פרטי.

7.                  התובע לא עבר את הטיפולים, שאותם הציע המומחה. בתצהירו הוא מציין כי לא יכול היה לקבל את הטיפול מאחר והנתבעת סירבה לתת התחייבות לממן אותו. בחקירתו הנגדית אמר התובע כי הלך למרכז לבריאות הנפש אך לא טופל כי אמרו שאינם מקבלים אדם אלים כמוהו (עמ' 13, ש' 5-6). כן סיפר שטופל על ידי רופאה פסיכיאטרית בקופת החולים בתדירות של אחת לשלושה חודשים וכי טיפול זה נמשך (עמ' 13, ש' 15) והוא מקבל טיפול תרופתי (עמ' 13, ש' 27-32).

8.                   משכך היו פני הדברים, ניתנה חוות דעת נוספת בעניינו ביום 22.9.2010. המומחה מתאר כי אף שמצבו הנפשי של התובע הוחמר ככל הנראה לא ניתן לקשור זאת לתאונה. הוא הציע לקבוע את הנכות שמצא לצמיתות ושב והפנה את התובע לטיפול.

9.                  בחוות הדעת מציין המומחה כי המדובר במצב דכאוני מתמשך לאחר תאונת דרכים וכי קיימים מספר סימפטומים פוסט טראומטיים (סף גירוי נמוך, חוסר יכולת לסבול רעש, תחושת ניתוק מהסביבה, התפרצויות זעם ואלמנטים של פלאשבקים) ללא תמונה קלינית מלאה של ההפרעה הפוסט טראומטית. הוא מציין כי במהלך השנים התסמונות לא השתנו והתובע לא הגיע להחלמה שאליה ציפה. עם זאת לדבריו הרושם הוא שהתנהגות זו נובעת בעיקר מקווים אישיותיים פראמורבידיים וכי ההסבר לכך יכול להיות במהלך הטבעי של המחלה עצמה; הפרעת אישית פראמורבידית; הליך משפטי מתמשך וגורמים סוציאליים והיעדר הטיפול. הוא מבהיר כי אינו יכול לקבוע בוודאות שמדובר בתהליך טבעי של המחלה או לקבוע רטרוספקטיבית שהתובע סבל מהפרעת אישיות לפני התפתחות ההפרעה הדיכאונית ולכן סביר להניח שהסיבה העיקרית למצבו הנפשי של התובע קשורה להליך המשפטי המתקדם ולגורמים הסוציאליים ולהיעדר הטיפול.  כאמור, המסקנה אליה הוא מגיע היא כי נכותו של התובע עומדת על 10% לצמיתות וכי יש להפנותו לטיפול כפי שנעשה בחוות הדעת הראשונה.

10.              למעשה לא הועלו טענות בכל הנוגע לנכות הרפואית ומכל מקום לא מצאתי כי יש טעם שלא לקבל את חוות הדעת כפי שהן ולקבוע כי הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עומדת על 31.6%.

הנזק

11.              תמונת המצב המתוארת בתצהיר התובע ובעדותו לגבי מצבו היא קשה. לדבריו המצב הפיזי קשה; הוא סובל מכאבים רבים ואינו יכול לנוע, לשבת זמן רב, להתכופף או לאמץ את הגוף. הוא החל להתהלך בעזרת מקל. באשר לפן הנפשי הוא הפך חסר יוזמה, עייף ומדוכא וסובל מהתקפי זעם שאף הביאו לכך שיורחק מביתו לבקשת אשתו למשך 110 ימים לפי צו של בית משפט. לאחר תקופה נוספת בבית הוא שב והורחק מהבית בשל מצבו הנפשי.  התובע מתאר כי כיום אין לו כמעט חברים, אין לו קשר ממשי עם אשתו וילדיו והוא בודד ומוגבל. הוא מספר על הרגשה כמו של 'רכב שנגמר לו המצבר'.

12.              בעדותו בבית המשפט סיפר התובע כי הגיע לדיון בבית המשפט באוטובוס וכן כי הוא מתחיל את סדר יומו בתפילה בבית כנסת הארמון הנציב ולאחר מכן הולך לשיעור תורה (עמ' 2, ש' 22-23); לעיתים הוא הולך לאכול ארוחת בוקר בכותל בבית תמחוי ובמהלך היום הוא נמצא בסנדלריה אך אינו עובד (עמ' 3, ש' 1-2). את התניידותו הוא עושה באוטובוסים וברכבת הקלה.  מתוך העדות עולה תמונה של חוסר תפקוד כמעט מוחלט מצד התובע שבא לידי ביטוי בחוסר מעש, הימנעות מעבודה ומכל פעילות אחרת.

13.              בכל הנוגע לתפקוד התובע הגישה הנתבעת תצהיר של חוקר פרטי שהסריט את התובע כשהוא הולך. מתוך הסרט ועדות החוקר הוברר כי התובע הלך באופן תקין יחסית כשעה עד שעה וחצי כשאף שנעזר במקל ניכר היה כי השימוש במקל אינו הכרחי.

14.              בא כוחו של התובע התייחס בסיכומיו לתפקוד התובע והעלה את התהייה האם סביר כי אדם כמוהו, שחי חיים מלאי תוכן, קודם לכן יהפוך למה שהפך, יחיה במחסן טחוב, יאכל בבית תמחוי וינהל חיים עלובים רק כדי לקבל פיצוי.  בא כוח הנתבעת סבר כי המדובר בהתנהגות מוגזמת, מופרכת וחסרת הסבר שכל מטרתה רווח משני וחוסר רצון להשתקם ולחזור לחיים תקינים עד לסיום ההליך.

15.              אכן קיים פער לא ברור בין מצבו הנוכחי של התובע, כפי שהוא מתאר אותו, לעומת מצבו בעבר וקיים קושי ממשי לקשור את הפער לפגיעה בתאונת הדרכים, גם אם אניח כי התאונה גרמה לנזק לא מבוטל הן בתחום הפיזי והן בתחום הנפשי. בטרם אדרש לרכיבי הנזק השונים ניתן לסכם ולומר כי אין הלימה בין התחושה הסובייקטיבית של התובע כי עולמו חרב עליו לבין מה שנובע מנקודת מבט אובייקטיבית על רקע הפגיעה.

הנזק הלא ממוני

16.              כמוסכם על הצדדים אני פוסק לתובע סכום של 49,400  ש"ח בראש נזק זה.